שנת 2020 תיזכר בין השאר כשנה בה עולם התרבות נאלץ לקחת שנת שבתון כפויה. בכורות של סרטים חדשים ממשיכים להידחות או לעבור ישירות לשירותי הסטרימינג (זאת על אף שישנם מקומות מסוימים בעולם שהחלו לפתוח מחדש את בתי הקולנוע אך לעת עתה הם מקרינים את מעט הסרטים שהספיקו לצאת בתחילת שנת 2020 לצד הקרנות של סרטים קלאסיים ואהובים; בימים אלו גובר העניין בנוגע ל"TENET", סרטו החדש של כריסטופר נולאן שעתיד להיות הסרט הגדול הראשון של 2020 והוא אמור לצאת לאקרנים עוד עשרה ימים כאשר בארץ לא נוכל לצפות בו עד שבתי הקולנוע לא ייפתחו שוב).
בנוסף לעולם הקולנוע גם הופעות נדחו עד להודעה חדשה וגם עולם התיאטרון ספג מכה לא פשוטה כאשר אולמות התאטרון ברחבי העולם נסגרו (אפילו בתקופת מלחמת העולם השנייה ברודווי המשיך לפעול כך שבהחלט מדובר בתקדים היסטורי). נראה כי עד שלא יימצא חיסון או שלא תימצא דרך להבטיח את ביטחון הקהל, אולמות התרבות יישארו סגורים עד להודעה חדשה (כל "מתווה מדומה" שעולה על הפרק נועד להציג כלפי חוץ שהנושא זוכה לטיפול ראוי.-אך בפועל לא מדובר במתווה פרקטי עבור לא מעט אירועי תרבות). קשה להאמין כיצד מקום שוקק חיים כמו ברודווי יהיה סגור בשנה הקרובה אבל זו המציאות העגומה.
לכן אם לא ניתן להגיע לאולמות התיאטרון על מנת לצפות בהצגות ובמחזות הזמר, מביאים את התיאטרון הביתה לקהל. במהלך הגל הראשון תאטראות רבים ברחבי העולם אפשרו הקרנות חד פעמיות של מחזות זמר והצגות מרשימות ביוטיוב ( אחד היוזמים הבולטים של היוזמה היה אנדרו לויד וובר שמדי שישי העלה ליוטיוב ליומיים מחזמר אחר שלו על מנת שצופים ברחבי העולם יוכלו ליהנות במהלך הסגר. בנוסף הקהל יכול היה -במידה והוא היה מעוניין- לתרום כסף לשחקנים ולכל הצוות שלא היו פעילים ולא יהיו פעילים בתקופה הקרובה).
אומנם חווית הצפייה בתיאטרון נלקחה מאיתנו, וקשה להשוות את הצפייה בהצגות באולם תיאטרון בו הקהל הוא חלק מהאירוע התיאטרוני לעומת צפייה בהצגות בבית ( אנשים יושבים בפיג'מה כאשר הם צופים בהצגה, אנשים מרשים לעצמם אולי לאכול ולעשות הפסקות בצפייה. זו כבר לא אותה חוויה כמו צפייה בהצגה בתיאטרון) זה אולי לא פיתרון אידיאלי אבל זה יותר טוב מכלום. בין השאר צופים ברחבי העולם קיבלו הזדמנות לצפות בהפקה האחרונה והמרשימה של "פנטום האופרה" (שבימים אלו הוכרז גם שהיא יורדת סופית מן הבמות אחרי 30 שנים בעקבות הקורונה), ובקרוב מאוד תעלה בנטפליקס ההפקה של המחזמר "דיאנה" (על חייה של הנסיכה דיאנה)שהייתה אמורה לעלות בימים אלו בברודווי (פעם ראשונה שהפקת תיאטרון עולה בשירות סטרימינג עוד לפני שהיא עולה על הבמה. המחזמר היה אמור לעלות במרץ האחרון אך מאחר וברודווי נסגר לשנה עליית המחזמר נדחתה בשנה לפחות.). לכן בימים אלו מאחר ולא ניתן להגיע לברוודווי מביאים את המחזמר הכי מדובר בעולם בשנים האחרונות-היישר אליכם הביתה (או יותר נכון לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס").
"המילטון" הוא מחזמר של היוצר לין מנואל מירנדה ("מואנה", "מרי פופינס חוזרת") אשר עלה בברוודווי כבר ב-2015. המחזמר עוסק בדמותו של אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, אלכסנדר המילטון (אם כי ניתן למצוא לאורך המחזה דמויות פוליטיות מוכרות גם עבור מי שפחות מתמצא בהיסטוריה האמריקאית, כמו למשל ג'ורג' וושינגטון). מדובר במחזמר פוליטי המבוסס על הביוגרפיה של המילטון אך מירנדה הצליח להפיח בסיפורו חיים חדשים בזכות השפה והמוזיקה הקצבית שהפכה אותו ליצירה סוערת ורלוונטית. המחזמר כבש את לב הקהל אשר השתוקק ליצירה סוחפת בעלת אמירה פוליטית וחברתית משמעותית (המחזמר עלה לקראת סוף הקדנציה של אובמה רגע לפני שאמריקה הייתה צריכה לעכל את העובדה שהנשיא הבא שלה יהיה דונלד טראמפ. בהחלט תיזמון מושלם). במקביל המחזמר זכה להצלחה ביקורתית וזכה למגוון פרסי טוני כולל פרס המחזמר הטוב ביותר.
אז מה סוד ההצלחה של המילטון ? דמותו מעוררת עניין רב כדמות שבנתה את עצמה והרוויחה כוח והשפעה בקרב המנהיגים הדגולים של דור המייסדים. ילדותו של המילטון הייתה מורכבת (הוא נולד מחוץ לנישואים ולאחר שאביו נטש אותו ואימו מתה, הוא גדל והתפתח לצד בן דודו ולאחר מכן עם משפחת אנשי צבא). האינטיליגציה שלו התבלטה כבר מגיל צעיר והוא בנה את עצמו על אף המכשולים שהחיים הציבו בפניו והוא ניחן בנחישות רבה ויצירת קשרים עם אנשים חזקים. זה בהחלט בא לידי ביטוי במחזמר (לטעמי במיוחד במערכה הראשונה המצויינת והחזקה יותר). נראה כי המערכה הראשונה מתמקדת בעלייתו המטאורית של המילטון בעוד שבמערכה השנייה נראה כי מעמדו הולך ודועך וגם חיי המשפחה והזוגיות שלו לא חזקים כפי שהיו בעבר. מירנדה בעצמו, יוצר המחזמר, מופיע בגרסה זו שהוקלטה עוד בתקופה בה הופיע במחזמר (הוא הפסיק להשתתף במחזמר ב-2016). נראה כי הנוכחות החזקה שלו בתפקיד תרמה לעוצמה של השירים החזקים בעלי האמירה הפוליטית הנוקבת.
העובדה ששחקנים אפרו-אמריקאיים ולטיניים מגלמים מדינאיים לבנים מהתקופה בה ארצות הברית נוסדה בהחלט מוסיפה מרכיב משמעותי אשר מעצים את היצירה במיוחד בתקופה בה המתח הבין גזעי בארה"ב נמצא בשיאו. בנוגע לכך מירנדה אמר שלדעתו אין זה מצריך השעיית ספק משמעותית מצד הקהל: "הקאסט שלנו נראה כמו שאמריקה נראית היום, וזה ללא ספק בין-לאומי. זו דרך למשוך אותך לתוך הסיפור ולאפשר לך להשאיר בכניסה כל מטען תרבותי שהגעת איתו". הוא הוסיף: "אנחנו מספרים את סיפורם של גברים לבנים זקנים ומתים, אבל אנחנו משתמשים בשחקנים שאינם לבנים, וזה הופך את הסיפור ליותר נגיש לקהל עכשווי." המילטון הוא סיפור על אמריקה, והדבר היפה ביותר בו הוא שהוא מסופר על ידי קאסט מגוון עם כאלה סגנונות מוזיקליים מגוונים", אמרה רניי אליס גולדסברי, שמגלמת את אנג'ליקה סקיילר. "יש לנו הזדמנות לקחת מחדש בעלות על היסטוריה שחלק מאיתנו לא בהכרח חושבים ששייכת לנו". מירנדה התעקש שכל האבות המייסדים יגולמו על ידי שחקנים שאינם לבנים, והוא פתוח לאפשרות שגם נשים יגלמו את האבות המייסדים. היה חשוב להפקה לעמוד על עקרונות עד כדי כך שאפילו כאשר סגן הנשיא מייק פנס הגיע לצפות במחזמר כעשרה ימים לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות (במסגרת קמפיין הבחירות טראמפ הקפיד לדבר לא מעט נגד הגירה וכנגד על בני מיעוטים בין השאר ההיספנים שלא מעט מבני ובנות הקהילה שלהם משתתפים במחזמר). שחקני ההצגה החליטו בסיום ההצגה להקריא מספר דברים לסגן הנשיא החדש ולהביע מולו את החשש בנוגע לחוסר השמירה על זכויות הקהילה והפיכתם על ידי הממשל החדש לאזרחים מסוג ב'. הם הוסיפו וביקשו שהממשל החדש יפעל וידאג למען כולם באופן שווה והם אף העלו את העובדה כי שחקני ההפקה מגיעים מכל העדות, הדתות , הגזעים והמינים שחיים בארצות הברית, ארץ החירות. במהלך הקראת הדברים הנשיא החדש עזב את האולם כאשר הקהל צעק לו בוז. נראה כי הניסיון של חברי ההפקה להגיע אל הממשל החדש לא צלח והיחס כלפי אוכלוסיות מוחלשות רק הלך והתדרדר במהלך תקופת כהונתו הראשונה (והאחרונה?) של טראמפ.
ישנו מעט דיאלוג במהלך המחזמר כאשר רוב המחזמר מושר, לא פעם אפילו בסגנון ראפ אשר לא נהוג בד"כ לשמוע במחזות זמר אבל הסגנון משתלב היטב עם הדמויות הססגוניות ועם התנועה על הבמה שמהווה חלק משמעותי מהאינטרקציה בין הדמויות (הבמה מסתובבת כמעט כל ההצגה מה שמאפשר לדמויות לנוע ולקפץ רוב הזמן כך שהתנועה הדינמית יוצרת עניין והיא מרכיב משמעותי בחווית הצפייה). התלבושות תואמות לתקופה בה מתרחשת העלילה ( מדובר באופנה של המאה ה-18-גברים לבשו חליפות פראק ובגדי רכיבה בעוד נשים לבשו שמלות ניאו קלאסיות שהוצמדו לקו מותן כאשר משם נפל הבד בצורה משוחררת עד לקרסול). מבחינת השחקנים, רבים מחברי הצוות עושים עבודה נפלאה (מירנדה נהדר כהמילטון ורגעיו היפים היו דווקא כאשר לא חשש לחשוף גם את הצדדים הפגיעים יותר של הדמות, השחקן ג'ונתן גרוף שמגלם את המלך ג'ורג אומנם מופיע לרגעים ספורים בלבד אבל מצליח לגנוב את ההצגה עם ביצועים קצרים אך ממגנטים, גם השחקן דיוויד דיגס שמגלם את ג'פרסון/לאפייט מבריק בשנינותו ובניואנסים קטנים) אבל חייבים לציין במיוחד את השחקנית פיליפה סו שמגלמת את דמותה של אליזה, אשתו של המילטון, שהיא הכוכבת והנשמה של המחזמר וברגעים הנוגעים ללב הביצועים הכובשים שלה לא מצליחים להשאיר אף אחד אדיש. חייבים גם לתת כבוד למקהלת השחקנים הנפלאה שאומנם נמצאת תמיד ברקע אבל מהווה חלק משמעותי מהאירוע כולו במיוחד כאשר התפאורה מינימלית ותשומת הלב היא על התנועה והמוזיקה המרהיבים ; כמובן גם התזמורת החיה אשר מלווה את המחזמר בעזרת קטעים מוזיקליים נפלאים וייחודיים היא עוד אחד מהמרכיבים החשובים בהצלחת המחזמר הסוחף שסוקר את נסיקתו המסחררת של מדינאי שהגיע משום מקום והגיע לגדולה כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית (גם אם המחזמר לא תמיד מדייק מבחינה היסטורית, מדובר עדיין בשיעור חשוב עבור צעירים אשר עשויים להתעניין בדמויות ההיסטוריות שמופיעות במחזמר ולהבין את חשיבותן בתור אבות האומה האמריקאית)..
המחזמר היה מבוקש עד כדי כך עד שאי אפשר היה להשיג לו כרטיסים והדרך היחידה לשמר את כוחה של היצירה (ואולי אף לחזק אותה עוד יותר )הוא לאפשר לכל אחד לצפות ביצירה, בעיקר לאנשים שלא יכלו להרשות לעצמם. מאחר והכרטיסים היו יקרים (וההגרלות לכרטיסים להצגה ניתנו רק לאנשים בודדים) חשבו בהפקה ליצור גרסה מוקלטת של ההצגה שתגיע לבתי הקולנוע ואז אנשים לא ישלמו מאות דולרים בשביל לצפות בהצגה. אבל אז הגיעה הקורונה ושיבשה את התוכניות. הגרסה המוקלטת של ההצגה כבר הושלמה ונערכה אך כל בתי הקולנוע נסגרו מבלי לדעת מתי ייפתחו שוב, ועל מנת שהפרויקט לא ייגנז לחלוטין החליטו להפיץ זאת בשירותי הסטרימינג של דיסני על מנת שהקהל יוכל ליהנות מהיצירה (והיוצרים ירוויחו מכך גם כן, אומנם לא באותה מידה אם הגרסה הייתה מופצת בבתי קולנוע אבל "המילטון" בהחלט עודד אנשים לעשות מנוי ב"דיסני" .נראה כי מי שאחראי על החיבור הזה רק ירוויח מכך).
זה לא סתם עוד מחזמר. זו תופעה חברתית שמעוררת מהפכה שעתידה להישאר איתנו לעוד שנים ארוכות. המחווה הנהדרת של אנסמבל "ציפורלה" ל"המילטון" היא הוכחה לכך שהמחזמר הפך להיות יצירה ענקית של הדור שלנו.