בימים אלו עולם התרבות עומד בפני גזירה קשה וכואבת כאשר מדינת ישראל עומדת להיכנס לסגר שני לתקופה של כשלושה שבועות, מה שאומר בפועל כי הפתיחה הזמנית של אירועי התרבות (בהם הופעות מוסיקה, הצגות ומופעי סטנד אפ) נדחית עד להודעה חדשה. תחום התרבות הוא אחד התחומים שספג את הפגיעה הקשה ביותר כתוצאה מהגבלות הקורונה ויש לקוות כי משרד התרבות יירתם ויתמוך במוסדות התרבות ביום שניתן יהיה לשוב לשגרת הופעות. בינתיים, רגע לפני הכניסה לסגר, עליי לחזק ולשבח את פעילותו הנפלאה של תיאטרון חיפה בשבועות האחרונים אשר ניסה במסגרת מגבלות התו הסגול לאפשר להעלות מבחר של מופעים שונים במתחם פתוח סמוך לתיאטרון (ניתן היה למצוא עד כה מופעי סטנד אפ של דרור קרן ורשף לוי, מופעים מגוונים לילדים, מופעי מוזיקה אינטימיים כמו למשל של אלישע בנאי ואפילו ההצגה "המהפכניות" של אנסמבל אספמיה-הצגה שמציגה את קולן ונוכחותן המשמעותית של הנשים שחייו לצד גדולי המהפכנים-פרויד,מרקס וסוקרטס ). לצערי הזדמן לי להגיע לאירוע יחיד ומיוחד. לשמחתי מדובר היה בחוויה בלתי נשכחת.
המופע "שירת חיינו" הוא מופע מוזיקלי אישי , סוחף ונוגע ללב עלה כבר לפני כשנה בימים בהם הליכה לתיאטרון היה כמו פגישה שבועית עם חברים. עניין שבשגרה. זה לא מובן מאליו לצאת ולצפות בימים אלו במופע נפלא שמבוצע על ידי שתי יוצרות מוכשרות. מדובר ביצירה של קרן דוידוף (שגם משתתפת במופע ומוכיחה שהיא בעלת קול פעמונים) ולצידה משחקת ושרה מעיין וינשטוק. מדובר במסע אשר חושף פרטים אישיים ורגישים מתולדות חייה אשר משתלבים בצורה הרמונית ומרתקת עם חייהן של הדמויות אותן בחרה לחקור במהלך היצירה: הזמרת קרן קרפנטר, רחל המשוררת ואידית פיאף. כל אחת מן הדמויות הגיעה להצלחה גדולה בקריירה אך כל אחת מהן השתוקקה לאהבה שלא מילאה את חייה כפי שציפתה (דבר שהוביל לשיברון גדול -כל יוצרת חוותה נפילה כואבת מסיבותיה שלה). בשל העובדה שדוידוף הצליחה למצוא את נקודות ההשקה עם היוצרות השונות ועם מאבקיהן השונים, נולדה כאן יצירה אישית בה הקהל מתחבר לדמויות וחווה טלטלה רגשית מתחילת הערב ועד סופו. כמובן שהשילוב של השירים הנפלאים של שלוש היוצרות, בביצועים המרטיטים של דוידוף ווינשטוק, מעצימות את חווית הצפייה והופכות את האירוע לעוצמתית אף יותר.
חשוב לציין, כי בשל העובדה כי המופע לא התקיים בתוך אולם, הסאונד של המופע היה חזק ועוצמתי מבדרך כלל (מי שישב בשורה ראשונה כמוני וודאי חש זאת יותר אבל מתרגלים לכך, זה לא פוגע בחוויה הצפייה בסופו של דבר). העובדה שקולות המגיעים מחוץ לאירוע התיאטרוני (נביחות של כלב, קולות של ילדים משחקים, קולות של רדיו מהבניין הסמוך) ומשתלבים כחלק אינטגרלי מהאירוע-היא הוכחה כי מדובר באירוע תיאטרוני לכל דבר בעל אלמנטים ייחודיים שמתווספים לחווית הצפייה של הצופה בחלל הנוכחי. לצד העובדה שאנו צופים במופע מוזיקלי באוויר הפתוח ולא כפי שאנו רגילים בד"כ באולם סגור ואנו יושבים קרוב יותר לבמה (דבר שמגביר את תחושת האינטימיות של הקהל כלפי היוצרות והיצירה) לא שכחנו לרגע את העובדה שעלינו לשבת עם מסכות על הפה במהלך כל הצפייה בהצגה; לא פעם בהחלט התעורר בנו הגעגוע לימים בהם התכנסנו בלובי התיאטרון כחצי שעה לפני תחילת ההצגה. בתקווה שימים אלו יחזרו מהר עד כמה שניתן. מאחלת לכל מוסדות התרבות והיוצרים שיצליחו לראות את האור בקצה המנהרה ועל אף המכות הקשות שמנחיתיםעל עולם התרבות כל פעם מחדש-אני רוצה להאמין כי היצירה חשובה מכל פוליטיקה, הרי מה יישאר לנו כחברה ללא תרבות? בסופו של דבר כפי שאמרה בעברה זוכת פרס נובל לספרות,סלמה לאגרלאף-"התרבות היא מה שנשאר אחרי ששכחנו את כל מה שלמדנו".