שחקנים סופרים וזמרים ונציגים מכל עולם התרבות משמשים לא פעם כמעצבי דעת קהל ולכן כל אמירה שלהם עשויה לעורר תגובה סוערת במדינה הקטנה שלנו. לפיכך נראה כי בעשורים האחרונים מרבית האמנים במדינת ישראל חוששים להביע עמדה פוליטית כלשהי על מנת שלא ישלמו על כך מחיר כבד בקריירה. אך האם כעת בתקופת הקורונה יותר אמנים מרשים לעצמם להתבטא בקול ברור?תקופה בה עולם התרבות מושבת מפעילות כבר קרוב לחצי שנה והמחאות ההמוניות מוציאות אלפים לרחובות כבר חודשיים. האם אכן נשמעים בבירור קולם של יותר של אמנים או שזו רק אשליה?
ב-1970 העלה חנוך לוין את "מלכת אמבטיה" שהוא רביו סאטירי שכלל קטעים ושירים סאטיריים שנכתבו -כך על פי השקפתו של לוין- בהשראת הזחיחות שנבעה כתוצאה מהניצחון ממלחמת ששת הימים .לוין ניסה להציג באמצעות הקטעים את הבעיות המדיניות השונות העלולות להיגרם כתוצאה מהניצחון. אך התגובה למחזה לא איחרה לבוא, בתחילה המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את הטקסט אך חזרה בה אך לאחר מכן ההצגה ירדה מן הבמה לאחר 19 הצגות בלבד ונראה כי הקהל התקשה לקבל את המסרים של ההצגה. ההצגה עוררה מחלוקת גדולה בקרב הציבור הישראלי אך דווקא שר החינוך יגאל אלון העניק תגובה רציונלית ביחס לתגובות אחרות שהמחזה זכה להם באותם הימים: "לא צפיתי, וספק רב אם אצפה, במחזה. אבל קראתי את הטקסט במלואו. אני חושב שהוא וולגרי, אבל על מחזה וולגרי החלו אנשים מגיבים באופן ברוטלי. אני מתנגד בכל תוקף לנקיטת אמצעים אלימים נגד תופעות ונגד דעות. כי אם האלימות תקנה לה שליטה בחיים הציבוריים, אז תתחיל ההתערערות החמורה. אין כל דאגה בדעות שונות, כל עוד הן נשמעות באורח תרבותי ומוכרעות באורח דמוקרטי". חלפו 50 שנה מאותם ימים ונראה כי הטקסטים של לוין רלוונטיים גם למציאות של ימינו. מעניין לראות כיצד היו התגובות בציבור אילו היו מעלים מחדש את ההצגה כיום. לטעמי ההצגה לא הייתה יורדת במהרה אבל התגובות הקיצוניות של הפוליטיקאים ושל הטוקבקיסטים היו הרבה יותר חריפות ובוטות ( לדעתי לא העלו שוב את ההצגה מהחשש שגורמים קיצוניים מדי ינסו לאיים על ההפקה). נראה כי החשש להביע עמדה פוליטית בין אם באמצעות הצגה או בראיון לעיתון רק הלך והחמיר עם השנים .
אך נראה כי אחד מן הרגעים הבולטים והמכוננים ביותר שנחקקו בחברה הישראלית והובילו לכך שיותר אמנים יחשבו פעמיים האם להביע בפומבי את עמדתם הפוליטית היה נאום הצ'חצ'חים המפורסם שנאם דודו טופז בעצרת הבחירות של המערך ב-1981 (הליכוד עלה לשלטון לראשונה ב-1977). לא רק שההתבטאות מעוררת המחלוקת חיזקה את בגין, היא אף הרחיבה את הפער שהיה קיים ממילא בין המערך לליכוד ואף החריף את המאבק בין האשכנזים (שיוצגו על ידי המערך) ובין המזרחים (שיוצגו על ידי הליכוד).כנראה שהאמירה המיותרת עזרה לבגין ולליכוד לזכות בבחירות הללו. מקרה דומה לכך התרחש בבחירות של 2015, כאשר כעשרה ימים לפני הבחירות, במהלך עצרת הבחירות של "המחנה הציוני" אשר זכתה לאהדה רבה באותם ימים, נאם האמן ופעיל השמאל יאיר גרבוז והתייחס אל המצביעים של נתניהו במילים חריפות:
"החושבים שדמוקרטיה פירושה עריצות של הרוב – הם קומץ. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ! אפילו המטרידים המיניים והאנסים קומץ. והשוטרים שסרחו והשקרנים ששיקרו אינם מעידים על הכלל. אם כל אלה רק קומץ... אז איך זה שהקומץ שולט בנו?! איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע הוא, הקומץ, נעשה לרוב?!..."
נראה כי הפוליטיקאים בהחלט עודדו וממשיכים לעודד את הציבור לצאת אחד נגד השני, הם מרוויחים מהקרע בחברה הון פוליטי כאשר קהילות שונות באוכלוסיות רבות ביניהן ולא מערבות אותם. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו היה כיום מנהיג שמעודד חיבור בין חלקים שונים בחברה ומתנגד להתנגחות תמידית. בינתיים עלינו להתנחם בעובדה שהקיץ האחרון (בשם הקורונה הכלכלית ומשפטו של נתניהו) אנשים רבים מכל קצוות הארץ התעוררו ורבים מהם יצאו וממשיכים לצאת לרחובות להפגין .אך על כך אתייחס בהמשך.
בינתיים אחזור לשנות השמונים. הדרך האידיאלית בה יכולנו להיחשף לדעה פוליטית של אמן כלשהו הוא באמצעות תשדירי הבחירות. ספי ריבלין היה מהראשונים לקחת חלק בתשדירי הבחירות כבר ב-1977 (שנת המהפך הגדולה בה הליכוד תפס את השילטון לראשונה) והוא לא חשש להזדהות עם תנועת הליכוד גם בתקופה שזה לא היה נפוץ להביע הזדהות עם תנועה פוליטית כלשהי (ריבלין המשיך להשתתף בתשדירי תעמולת הבחירות גם ב1981 וב1984). אפילו חבורת הגשש החיוור הצטרפה והשתתפה גם כן בתשדירי תעמולת בחירות אך הפעם עבור המערך. מעניין ששתי התנועות הגדולות השתמשו בקומיקאים ענקיים על מנת לתת הכשר למצע שלהם. בהמשך דורון נשר הופיע בתשדיר של מפ"ם בבחירות 1988, עינת ארליך בתשדירים של מרצ ב-1992 , דנה ברגר וזהבה בן שרו את שיר לשלום בתשדיר מרצ ב1996 (זמן לא רב לאחר רצח רבין, ששר את השיר בעצרת זמן קצר לפני שנרצח). אך נראה כי בעשורים האחרונים פוחתים קולותיהם של האמנים והם כבר לא ממהרים להשתתף בתשדירי בחירות מאחר והתגובות של הטוקבקיסטים נעשו חריפות עם השנים ורבים מהאמנים חוששים לשלם מחיר בקריירה ברגע שיביעו עמדה פוליטית יוצאת דופן.
לעומת זאת בהוליווד נראה כי אמנים לא חוששים להביע הזדהות עם מפלגה ומועמד מסוים (במיוחד בתקופת בחירות או כאשר ישנה אג'נדה חברתית בוערת שסוחפת את האומה האמריקאית). דווקא בחברה האמריקאית (שהתרבות הישראלית שואבת ממנה השראה לא מעט) אין בהכרח קביעה שכל האמנים הם שמאלנים (במקרה שלהם דמוקרטים) ובנוסף הדעה הפוליטית לא הופכת אצל האמריקאים לכינוי גנאי בצורה מובהקת כפי שזה מתרחש בחברה הישראלית בה השיח רק הולך ונעשה אלים יותר ויש חשש להביע דעות פוליטיות. בנוסף מאחר והתקציב לסרטים, סדרות והופעות לא מגיע באופן ישיר מהמדינה -האמנים מרגישים בטוחים יותר להביע את דעתם מאחר והממשל לא משקיע כסף בהפקות שלהם (מה שאי אפשר להגיד על היוצרים במדינה שלנו. כאשר מירי רגב שימשה כשרת התרבות לא מעט יוצרים העזו להביע את דעתם מולה כי לא הסכימו עם דרך ניהולה את המשרד; העובדה שהיא ביקרה בצורה חריפה את הסרט "פוקסטרוט" מבלי לצפות בו בכלל רק מצביע על הרצון שלה להתנגח בקהילת היוצרים). בנוסף היחס של הקהל הרחב לדעות של אמנים ,שחקנים , זמרים, סופרים ואפילו דוגמנים בארה"ב הרבה יותר פתוח מאשר בישראל בה לציבור הישראלי יש רתיעה מתמיכה בדעה של אמן מסוים (אמנים נתפסים כמתנשאים ולכן הציבור באופן כללי נוטה לבקר אותם גם אם הם יבטאו אמירות שהציבור עשוי להזדהות איתן; אפילו כעת בתקופת הקורונה כאשר עולם התרבות נסגר לחמישה חודשים וכאשר מראיינים גורמים שונים מהתעשייה על מצבם הקשה של אנשים שעובדים מאחורי הקלעים, ישנם חלקים לא מבוטלים בציבור אשר עדיין מתקשים להאמין לכך שיש אנשים בעולם התרבות שרעבים ללחם ובמקום לגלות חמלה הם מגלים עוקצנות חריפה באמצעות כתיבת טוקבקיסטים מרושעים).
אומנם מאז ומתמיד היו אמנים שלא חששו להביע עמדות פוליטיות שעוררו סערה בחלקים מסוימים בעם . הזמרת הנפלאה אחינועם ניני לא חוששת להביע את עמדתה בנוגע לפיתרון שתי המדינות ונושא ההתיישבות מעבר לקו הירוק ולאחרונה היא אף תומכת במפגינים שיוצאים לרחובות בחודשיים האחרונים שמפגינים כנגד הניהול הכושל של נתניהו בקורונה והעובדה שראש ממשלה בעל כתבי אישום פליליים לא אמור לכהן כראש ממשלה. רבים תוקפים אותה באופן אישי אך היא לא מוותרת על עמדותיה ומנסה תמיד למצוא דרך ליצור דיאלוג דווקא עם אלו שמתנגדים לדעותיה (לאחרונה אף נקלעה לעימות סוער מול ח"כ אוסנת מארק). בדומה לניני, גם יהונתן גפן (משורר, סופר, מחזאי,פזמונאי,עיתונאי,פובליציסט ואביו של אביב גפן) לא חשש להביע את עמדתו הפוליטית בצורה ביקורתית ולעיתים אף חריפה(מה שאפשר לומר גם על בנו, היוצר והזמר אביב גפן שדואג להשמיע את קולו כאשר יש מאבקים חברתיים בוערים, כמו אלו שישנם בתקופה האחרונה). התבטאותיו החריפות של גפן האב הובילו לכך שנעשה ניסיון לתקוף אותו בביתו ולאיים עליו. מעשים אלו אולי הובילו לכך שהוא חשב פעמיים לפני שהביע דעה שעלולה להרגיז רבים אך הוא לא הפסיק לחלוטין להביע את דעתו לעיתים בצורה בוטה (אפילו לאחר פרסום תוצאות הבחירות האחרונות, לא חשש גפן האב לקרוא בצורה לנתניהו ולבוחריו בכינויים פוגעניים ובהמשך הסיר את הפוסט).
אף על פי כן, נדמה כי רוב האמנים בחרו במהלך השנים בחרו דווקא לשתוק בכל מה שנוגע להבעת עמדה פוליטית או תמיכה במאבק חברתי. מאחר ואנו במדינה קטנה האמנים אצלנו לא רוצים לאבד את נאמנות הקהל שלהם או תמיכה של המוסד בו הם עובדים במידה ויביעו עמדה יוצאת דופן. לכן היה מפתיע לגלות כי במהלך תקופת הקורונה, במיוחד מאז שהחל עולם התרבות להאבק על החזרתו לשגרה ומאז שהחלו ההפגנות ההמוניות ברחוב בלפור וברחבי המדינה שממשיכות גם בימים אלו, נראה כי ישנם אמנים נוספים שמתחילים לבטא את דעתם ועמדתם. אומנם הם לא רבים אבל זו גם התחלה מבטיחה. בין הראשונים שיצאו נגד ההגבלות השונות, עוד בתחילת הסגר, היה אלי גורנשטיין. גורנשטיין שדיבב בזמנו את דמותו האימתנית של סקאר מ"מלך האריות" עשה גרסה מחודשת לשיר המפורסם מהסרט והפעם יצר גרסה סאטירית ועוקצנית הנוגעת להנחיות הגורפות והנוקשות שהוטלו על כל המדינה . הגרסה הזו הפכה ללהיט ויראלי וגורנשטיין עצמו לא חשש להביע את ביקורתו כלפי האופן שבו הממשלה מנהלת את משבר הקורונה.
אך גורנשטיין הוא לא האחרון שמוטרד מניהול העניינים במדינה והאופן בו ענייניו המשפטיים משפיעים על קבלת החלטותיו. מאז שהחלו ההפגנות בבלפור וברחבי הארץ ניתן לשמוע אמירות ברורות יותר של אורנה בנאי שמעולם לא חששה להתבטא פוליטית גם אם זה פגע בקמפיין כזה או אחר והיא ממשיכה להתבטא ללא חשש גם כעת בהפגנות הנוכחיות אך ישנן גם התבטאויות שהולכות רחוק יותר ולעיתים אף זוכות גם לביקורות למשל כמו במקרה של אסף אמדורסקי (שלא חשש להתבטא באופן ישיר ובוטה כלפי נתניהו עוד בימים הראשונים של ההפגנות בבלפור בהם רק החלה להתגבש המחאה שסחפה וממשיכה לסחוף אזרחים מכל קצוות הארץ). לעומתו מוקי הביע אומנם תמיכה במאבק של המוחים בעקבות המשבר הכלכלי אך הוא נרתע מהאופן בו המחאה מתנהלת ולכן לא מצא את מקומו שם בסופו של דבר..
ישנם אמנים שמעדיפים להתראיין ולהביע את עמדתם בראיונות בתקווה שאולי מישהו מבין חברי הממשלה יתייחס לעמדתם ויעשה משהו בנידון. אי אפשר לשכוח את הופעתם של מיה דגן ורמי קליינשטיין שהביע את תסכולם ואת הרצון שיתחילו להתחשב גם בעולם התרבות וכמובן גם הופעתו החזקה של ישראל קטורזה בועדת הקורונה לא זכתה להתעלמות (עד כדי כך שהוא זכה בקמפיין למשרד הבריאות וקיבל על כך סכום מרשים -בתמורה לויתור על העקרונות שלו). בינתיים ,נראה כי על פני השטח נוצר סוג של מתווה לעולם התרבות על מנת להרגיע מעט את האמנים אך לא ברור אם אולמות יוכלו להיפתח בעקבות מצב התחלואה ואם יהיה סגר בחגים גם אירועי התרבות שמתקיימים בחוץ יצטרכו להידחות. נראה כי על אף הרצון לתכנן מתווה לכל המגזרים-אין באמת תוכנית לטווח הארוך כפי שאומנים רבים שואפים לו. כרגע הדבר היחיד שקבוע זה שיש הפגנות כל שבוע ורק במקרה של סגר זה ישתנה.
נראה כי בסופו של דבר רוב האמנים ימשיכו להימנע מלהביע עמדה פוליטית מובהקת (במיוחד כוכבי ילדים אבל לא רק) אך נראה כי הקורונה שהובילה את עולם התרבות למצב עגום עוררה יותר ויותר אמנים לבטא את תסכולם האישי ותסכולם מהמצב במדינה. מה יקרה ביום שאחרי שהקורונה תעלם מחיינו? האם יותר אמנים ימשיכו להתבטא בצורה פומבית גם בנושאים פוליטיים וחברתיים או שמא לא ירצו להסתכן בפגיעה בקריירה שלהם שגם ככה נמצאת במצב שברירי בעקבות הקורונה? ימים יגידו..
ומילה אחרונה בנוגע לסאטירה... לאחרונה נערכה הפגנה כנגד התוכנית "היהודים באים". קהל דתי טוען כי תוכנית המערכונים הסאטירית מהווה פגיעה בערכי התנ"ך ויש להוריד אותה מלוח השידורים. עלינו להבין כי חשיבות הסאטירה בתרבות שלנו היא בכך שהיא מהווה אמצעי לבקר את התנהלות המערכות השונות. נכון שלעיתים הביקורות נעשית בצורה חריפה ובוטה אך זה לא אומר שהמטרה היא ללעוג על התנ"ך אלא להשתמש בסיפורים מן התנ"ך כדי לבחון ולבקר תהליכים שעוברים על החברה שלנו כיום. סאטירה קיימת גם בספרות, תיאטרון ובקולנוע וגם בישראל היו התוכנית החריפות "ניקוי ראש" וגם "החרצופים" ואפילו "גב האומה" (שלאחרונה בוטלה) שלא חששו להביע ביקורת פוליטית גם על הימין וגם על השמאל וגם ביקורת חברתית. ברגע שלא יתאפשר ליצור יצירות סאטירות במדינה, זו תהיה פגיעה חמורה בחופש הביטוי, חלק מהותי ממה שהופך מדינה דמוקרטית למה שהיא.