האם המהפכה של תנועת ME TOO השיגה את מטרותיה?

פרשת הכדורגלנים והנערות הקטינות שצצה לאחרונה העלתה את השאלה כיצד ב-2020 עדיין לא הופקו הלקחים בנוגע להתנהלות מוסרית של אדם מוכר ובעל מעמד גבוה מול מעריצה או מול מישהי העובדת תחתיו? על פניו נראה כי תנועת ME TOO  הובילה לשינוי תודעתי נרחב אבל האם התנועה באמת הצליחה להותיר שינוי משמעותי לטווח ארוך?

עד לפני מספר שנים הארווי ויינשטיין נחשב לאחד המפיקים הגדולים ביותר בהוליווד ואף הפיק כמה מהסרטים הגדולים שזכו באוסקר ; אך בשנים האחרונות נחשף הסוד הגדול ביותר בהוליווד והתגלה כי הוא הטריד מינית  כמאה שחקניות שנאלצו לשתוק על מנת שהקריירה שלהן לא תסתיים ורק לאחרונה הוא הורשע בתקיפה ובאונס. אך הארווי ויינשטיין הוא ממש לא הראשון ובהחלט לא היחיד שניצל את מעמדו על מנת להטריד מינית נשים והפעיל עליהן לחץ על מנת שלא יתלוננו (כמובן שגם ישנם גם גברים שהוטרדו והופעל עליהם לחץ רב לא להתלונן או לסגור את התיק בשקט).

כאשר  פרשת הארווי ויינשטיין התפוצצה לפני כשלוש שנים האפקט הדרמטי שהיא יצרה הובילה לסוג של פריצת דרך באופן בו מתייחסים להטרדות מיניות בהוליווד וגם במקומות עבודה באופן כללי: היא הובילה לפריצתה של תנועת "METOO" במסגרתה יותר ויותר נשים  וגברים מהתעשייה (ומחוצה לה) נפתחו יותר לגבי הטרדות שחוו במהלך השנים; חלקן וחלקם חשפו דמויות מוכרות נוספות שהטרידו מינית (כמו למשל קווין ספייסי  שהטריד לא מעט גברים וניצל את החשיפה על מנת לצאת מהארון -דבר שבהחלט פגע בשמו בתעשייה אך לא הכניס אותו לכלא). נראה  כי היה רצון אמיתי לשנות את המצב על סט הצילומים (לאפשר סביבה בטוחה יותר עבור שחקניות, שלא ירגישו מאוימות מצד שחקנים,מפיקים או במאים) ונראה כי סוף סוף הנושא שנחשב בגדר טאבו במשך שנים ארוכות - זכה סוף סוף לתשומת הלב הראויה  (במיוחד כאשר הקמפיין של "ME TOO"  והנשים שהובילו את המחאה זכו בתואר "אנשי השנה של 2017" מטעם מגזין TIMEׂ, כאשר במגזין הקפידו לפרט עד כמה חשובה הייתה הבחירה בקמפיין אשר סיפק    "מטרייה של סולידריות עבור מיליוני אנשים לצאת החוצה עם סיפורי ההטרדה המינית שלהם". בנוסף הוא תורם בהגברת המודעות לנושא, וב"כוח" שהוא נותן לנשים מול אותם גברים חזקים שעמדו במוקד הקמפיין בתחילתו).

התנועה בהחלט הצליחה להגביר מודעות לגבי הטרדות מינית והובילה לכך שיותר ויותר נשים וגברים יתוודו על הטרדות שחוו גם לפני שנים רבות, אך נדמה כי בשלב מסויים הקמפיין של התנועה הפך עוצמתי מדי עד כדי כך שהוא גרם לכך שהקהל  הרחב התחיל להטיל ספק בנחיצותו. התנועה עצמה החלה להתפשט בצורה מהירה למדי באוקטובר 2017 כאשר כל מי שחוותה איזו הטרדה או תקיפה מינית פרסמה פשוט ברשת החברתית #metoo (אחת הדמויות הבולטות שהובילה את מחאת "ME TOO"  היא השחקנית אליסה מילאנו הזכורה מהתוכנית "מי הבוס"). כך, אינספור נשים מרחבי העולם, ממגוון מעמדות שונים הצטרפו למחאה ופרסמו את הביטוי כך שבין לילה התנועה צברה תאוצה נרחבת. השימוש בביטוי נעשה לראשונה למעשה מספר שנים לפני כן ע"י פעילה חברתית בשם טראנה בורק שרצתה להעלות מודעות בנושא של אלימות מינית בקרב בני מיעוטים אך רק בעקבות פרשת הארווי ויינשטיין -"Me too" הפכה לתנועה חברתית שסחפה נשים (וגם גברים) ברחבי העולם.

בעקבות החשיפה על הארווי ויינשטיין החלו  לצוץ סיפורים על דמויות נוספות. בין השאר: לואי סי.קיי, דסטין הופמן, וודי אלן, טרי ריצ'רדסון , ג'פרי אפשטיין ועוד רבים.  ביל קוסבי יושב כעת בכלא לאחר שהורשע בעקבות תלונה על תקיפה מינית (מספר נשים התלוננו על מעשיו החל מתחילת שנות 2000 ורק ב-2018 הוא הורשע ונכנס לכלא על מעשיו). רק לפני מספר ימים הוכרז כי השחקן דני מסטרסטון ("מופע שנות ה70") מואשם כי אנס שלוש נשים בתחילת שנות ה2000 ואם יורשע העונש המקסימלי עשוי להגיע גם ל-45 שנות מאסר.  אפילו בארץ הפרקליטות מעוניינת שהשחקן משה איבגי יישב זמן מה בכלא  על ההטרדות המיניות שביצע וכבר הורשע עליהן. נדמה כי כעת מתחילים להרגיש את תוצאות הפעולות של התנועה.  מיקי גורביץ  התפטר מתפקידו בסטודיו בניסן נתיב בעקבות  מספר תלונות של הטרדה שהוגשו על ידי מספר בוגרים של הסטודיו. חנן גולדבלט ישב בכלא מספר שנים לאחר שהורשע על אונס ומעשים מגונים. מי היה יכול לדמיין  בתסריטים הכי פרועים שנשיא מדינת ישראל יישב בכלא  חמש שנים לאחר שהורשע באונס. היו בארץ עוד דמויות רבות ומוכרות שהוגשו נגדן תלונות (ביניהם עיתונאים, אנשי ציבור, שחקנים, ספורטאים ועוד).  השאלה הגדולה היא האם החשיפות הללו עשויות לפגוע גם באנשים חפים מפשע? האם ישנם אנשים שלא מעוניינים לספר מה חוו ונאלצים להיגרר לחשיפה פומבית בעקבות פתיחת תיק כנגד אדם מוכר? האם מעשים אלו עשויים לפגוע בחברה או ביצירה שמקושרת לאדם שהטריד והיה מעורב בה?כעת פרשת הכדורגלנים והנערות הקטינות מעוררת סערה ולא ידוע כיצד היא תסתיים אך היא בהחלט מהווה דוגמה לאופן בה דמות ציבורית יכולה לחשוב שהיא מעל החוק.

ME TOO ניסתה בנוסף להאיר זרקור לדרך בה עסקים מקדישים תשומת לב לא רק לרווחים של החברה אלא גם לרווחת העובדים וצרכני החברה על מנת שיקודמו ערכי שוויון וקידום הזדמנויות ומניעת הטרדות מיניות במקום העבודה (היה צורך לעודד עסקים בולטים במשק שיפרסמו את המניפסט שלהם בנושא זה על מנת שיראו כי הטרדה מינית הוא כבר נושא שלא מתעלמים ממנו). בנוסף בזכות תנועת "ME TOO" ופרשת הארווי ויינשטיין, חברות ציבוריות בולטות נאלצות להכניס לחוזה "סעיף ויינשטיין" שלמעשה אומר שמי שירכוש את החברה יקבל כל מידע מהנרכשים בנוגע לתלונות על הטרדות מיניות  שהוגשו במסגרת החברה. סעיף כזה עשוי לפגוע בלא מעט חברות ולכן מה שצפוי לקרות הוא שחברות יינסו לטפל בתלונות במהירות ובשקט על מנת לסגור אותן (אם החברות יסתירו את התלונות הן עשויות להיפגע מכך אף יותר).

אך אם יש פעולה שמזכירה מעט את המחאות בימים אלו בארה"ב זו המחאה שהתרחשה בנובמבר 2018 בה יצאו עשרות אלפי עובדי גוגל ממקומות עבודות ברחבי ארה"ב ומחו על תרבות העבודה במשרדים בתקווה שייעשה שינוי. אומנם מחאת העובדים לא הובילה למעשי ביזה ברחובות ומחאתם הייתה בהחלט סמלית ביחס למה שקורה בתקופה האחרונה בארה"ב ובמקומות נוספים בעולם -אך למחאה הייתה הצלחה מסויימת. גוגל הודיעו על ביטול סעיף בהסכמי ההעסקה של העובדים שחייב בבוררות פנימית במקרה של הגשת תלונה על הטרדה מינית (נאסר על העובדים להגיש תביעות בבתי משפט). בהמשך חברות נוספות כמו פייסבוק ואיביי הצטרפו למהלך של גוגל וביטלו סעיף זה(דבר שיגרום לאנשים להרגיש בטוחים יותר להגיש תלונה).

אף על פי  שתנועת ME TOO השיגה לא מעט הישגים משמעותיים נדמה כי היו אנשים שהביעו חשש מהתחזקותה ודרך פעולתה של התנועה. המבקרת האמריקאית דפני מרקין פרסמה מאמר ב"ניו יורק טיימס":

בפומבי אנחנו אומרות MeToo#, בינינו לבין עצמנו יש לנו חששות"-מאמר של דפני מרקין

במאמר זה היא טוענת שחלק מהאשמות שהועלו במסגרת קמפיין ME TOO הן מעורפלות ואנונימיות. בהמשך לטענותיה של מרקין, נראה כי נעמי שניידרמן, מנכ"לית עמותת "אישה לאישה" , לא הפכה חסידה מובהקת של הקמפיין. שניידרמן פירסמה מאמר בעיתון "הארץ" ובו שמה דגש על כך שלמרות שמדובר בקמפיין עוצמתי הוא מחמיץ את המטרה שלו מאחר והוא נשאר חזק בעיקר במרחב בווירטואלי ולא מצליח לבסס השפעה לטווח רחוק במציאות שמחוץ לטוויטר. לפי תפיסתה של שניידרמן, תנועת ME TOO  מתמקדת בעיקר באוכלוסיית נשים מצליחות ממעמד גבוה יחסית אך היא לא נותנת  מספיק מענה או במה לנשים ממעמדות נמוכים יותר.

נראה כי אולי בזכות הקמפיין התעוררה המודעות בנוגע למתן מענה ועזרה בטיפול בתלונות על הטרדה או תקיפה מינית על מנת שנשים וגברים לא יירתעו ויחששו מלהתלונן. לטעמי הטרדה ותקיפה מינית הן סוגיות רגישות מאוד על מנת לעסוק בהן בכתבה חושפנית בעיתון. אם ישנו חשש או שמועה בנוגע לאדם מסוים יש לחקור את הנושא ולפני שמפרסמים כתבה שמערבת אנשים רבים- יש לשקול היטב האם אין סכנה שפרסום הכתבה תוביל לתוצאה הרסנית. בועז ארד, מורה בתיכון לאומנויות, התאבד בעקבות כתבה שפורסמה עליו בה פורסמו טענות כלפיו בנוגע לניצול מיני. מי יודע מה היה קורה אילולא הכתבה הייתה מתפרסמת אבל סביר להניח שכעת יחשבו היטב לפני פרסום כתבה שעלולה להחריב חיי אדם.

בנוגע לפרשת הכדורגלנים והנערות, נראה כי הנערות הצעירות אשר מעורבות בפרשה עוברות בימים אלה מסע הכפשה מכוער בחסות אוהדי הקבוצה. נראה כי הן בעצמן לא היו אלו שהגישו את התלונה במשטרה (הן סיפרו לחברות אשר סיפרו לגורם במערכת החינוך וכן הלאה), בכל מקרה אני מחזקת אותן ומקווה שיעברו את התקופה הזו חזקות יותר. נראה כי גם אם לא יגישו תלונה כנגד שחקני הכדורגל (כפי שמסתמן) הם היו צריכים להיות בוגרים ואחראים ולשים לב לכך שמגיעות נערות צעירות ופשוט לשלוח אותן הביתה. זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות. אבל כנראה שיש שחקני כדורגל או אנשי עסקים (זוכרים את ג'פרי אפשטיין?) שנראה להם שלהתעסק עם קטינות זה  עדיין לגיטימי. הם צריכים להוות השראה ,במיוחד אם הם אבות לבנות בעצמם

הקמפיין  העוצמתי של METOOֳֳ# ניסה לפרוץ דרך עבור נשים על מנת שיוכלו להתלונן ללא פחד על הטרדות ותקיפות מיניות גם מהעבר הרחוק. נראה כי  הקמפיין זכה לתהודה תקשורתית עצומה לפחות בשנה-שנתיים הראשונות ומאז הוא הולך ודועך. דוגמה לכך ניתן לראות בניסיון להעיר פרשות של הטרדות מיניות מעברו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב,ג'ו ביידן. לא ברור האם יש אמת בהטרדות הללו או שהאיש פשוט אוהב להביע חיבה בעיקר באמצעות חיבוקים מול המצלמה-מה שבטוח נראה כי במדינה עם נשיא שלא יודע איך להתנהל ולא ברור איך הוא שרד ארבע שנים בתור נשיא (והפחד הגדול שלהם הוא שהוא ייבחר לכהונה נוספת)- גם אם יש חשש הכי קטן שלמועמד שמתמודד נגדו יש איזה עבר מעט מפוקפק, העיתונאות הממסדית לא תחקור את הנושא בשלב זה כי כרגע הם מנסים להוביל לשינוי ההנהגה. האם זה אומר שהעולם מתחיל להבליג על סיפורים של תקיפה מינית מאחר והעולם מתמקד במאבק בקורונה ובהישרדות כלכלית?

ימים יגידו האם הקמפיין הנועז ייזכר בתור הערת שוליים חולפת בדפי ההיסטוריה או שמא תוצאות הקמפיין המהפכני ימשיכו להוביל לשינוי לטווח ארוך בינתיים נותר לנו לקוות שהעולם ינסה להפוך למקום בטוח יותר ושכל מי שנפגע או הוטרד מינית אי פעם לא יחשוש לפנות לקבל עזרה.

אתן/אתם לא לבד

אל תחששו ליצור קשר

המוקד לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית